חג'בי נ' שוגון מוצרי עור בע"מ

פסק דין

לפני תביעה כספית ע"ס 50,000 ₪, שהוגשה בסדר דין מהיר, על ידי התובע, דוד חג'בי, נגד חברת שוגון מוצרי עור בע"מ, לתשלום חוב כספי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בדבר סיום חוזה שכירות שנכרת בין הצדדים ואשר במסגרתו השכיר התובע לנתבעת מחסן במושב בית עריף. במסגרת פסק הדין, ידונו סוגיות מספר, כגון השאלה, האם יש מקום לדחות את התביעה בשל הכלל הידוע שלפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". כמו כן, ידונו סוגיות של פרשנות חוזה והקטנת נזק.

התביעה

לפי התביעה, ביום 30.5.01, נערך בין הצדדים הסכם שכירות (בלתי מוגנת), לפיו שכרה הנתבעת מאת התובע, מבנה מחסן, בשטח של כ- 800 מ"ר במשק 24 במושב בית עריף. תקופת הסכם השכירות נקבעה ל- 5 שנים, החל מיום 1.6.01 ועד ליום 31.5.06. הסכם השכירות כלל תנאי שמאפשר לנתבעת לסיים את תקופת השכירות בטרם עת, בכפוף להודעה מוקדמת של 120 יום, וזאת נוכח העובדה שהמחסן, ככלל המחסנים במושבים, לא זכה להיתר בניה בשל התנגדות מנהל מקרקעי ישראל.

במהלך תקופת השכירות (בשנים 2005 וכן 2006), הודיעה הנתבעת מספר פעמים על כוונתה לעזוב את המושכר, אולם לא מימשה את כוונתה. לאחר סיום תקופת השכירות, בחודש מאי 2006, ביקשה הנתבעת להמשיך ולשכור את המחסן, באותם תנאים והצדדים פעלו לפי הוראות ההסכם.

במהלך חודש אוגוסט 2008, התקשר מנהל הנתבעת, מר חלפון, אל התובע והודיע לו כי ביקר במושכר פקח מהרשות המקומית ולפיכך בכוונתו לעזוב את המושכר ולחפש מחסן חלופי באזור. התובע השיב כי אם בכוונתו לסיים את הסכם השכירות, עליו ליתן הודעה מוקדמת בכתב של 120 יום בהתאם להוראות ההסכם (סעיף 4.2).

לטענת התובע, הנתבעת לא נתנה הודעה כאמור ויחד עם זאת, ביום 8.9.08 הבחין כי הנתבעת החלה לרוקן את המחסן מתכולתו ולפרק את מדפי האחסון. לפיכך, פנה התובע לנתבעת באמצעות ב"כ, במכתב שעניינו הפרת הסכם השכירות וזאת משהחלה הנתבעת לרוקן את המושכר, בעוד שלא ניתנה כל הודעה מוקדמת על פינויו, בהתאם להסכם.

הנתבעת השיבה במכתב מיום 21.9.08 וטענה כי היא מסיימת את חוזה השכירות מאחר והשימוש במושכר אינו חוקי. ביום 22.9.08, פנה שוב ב"כ התובע אל הנתבעת במכתב והפנה אותו אל הנספח להסכם השכירות, שמעיד כי הנתבעת ידעה באופן מפורש את מצבו החוקי של הנכס וההסדר לגביו וכן הפנה אותו שוב להוראת סעיף 4.2 להסכם, המחייב מתן הודעה מוקדמת של 120 יום. במכתב מיום 24.9.08, ענה ב"כ של הנתבעת לב"כ התובע, כי הסכם השכירות הסתיים ביום 31.5.06 ועל כן הוא לא חל, כי הנתבעת המשיכה לשכור את המושכר בהתאם להסכמה בעל פה שבין הצדדים וכי לא נקבע מועד לסיום תקופת השכירות ולפיכך, די בהודעה מוקדמת מראש בפרק זמן סביר בכדי להביא לסיום ההתקשרות.

התובע טוען כי ביום 19.10.08, פינתה הנתבעת את המושכר באופן סופי ושילמה את דמי השכירות עד ליום הפינוי. עוד טוען התובע כי נודע לו שהנתבעת שוכרת מחסן במושב הסמוך (גבעת כח), מחסן שמצבו החוקי זהה למושכר ונראה כי ההליכים לשכירות מחסן זה החלו עוד לפני חודש אוגוסט 2008, כך שספק אם הפינוי מהמושכר קשור לביקורו של הפקח.

התובע עותר לחייב את הנתבעת בתשלום דמי הודעה מוקדמת של 120 יום, לפי סעיף 4.2 להסכם, אשר יש לחשבו לפי התקופה 19.10.08 ועד ליום 18.2.09, בסכום של 52,000 ₪. לטענת התובע, נגרמו לו נזקים בסכום העולה על 60,000 ₪, אולם לצרכי בירור התביעה בסדר דין מהיר, הוא מעמיד את הסכום הנתבע ע"ס של 50,000 ₪ בלבד.

ההגנה

הנתבעת טוענת כי הסכם השכירות עליה נשענת תביעתו של התובע, הסתיים ביום 31.5.06. לפיכך, תקופת השכירות שמיום 1.6.06 ועד פינוי המושכר ביום 19.10.08, לא הייתה בהתאם להסכם השכירות שבכתב, אלא בהתאם להסכמות הצדדים בעל-פה. לפיכך, לא נדרשת הודעה מוקדמת בת 120 יום לסיום השכירות. בהתאם לדין הקיים, כאשר לא נקצבת תקופה לסיומה של התקשרות חוזית בין צדדים, מספיקה הודעה מוקדמת מראש בפרק זמן סביר. ההודעה המוקדמת שנתנה הנתבעת בפועל (בת כ- 80 יום), הינה בת פרק זמן סביר. לחלופין, טוענת הנתבעת כי גם אם הסכם השכירות עומד בתוקפו, לנוכח העובדה שהפינוי נעשה בהתאם לדרישת הרשות המקומית, הרי שהייתה יכולה הנתבעת לפנות את הנכס ללא מתן הודעה מוקדמת בת 120 יום. עוד נטען כי התובע התרשל ולא נקט בפעולות מספיקות בכדי להקטין את נזקיו. כך למשל, התובע לא פעל מספיק בכדי למצוא שוכר חלופי למושכר. לפיכך, אחריותו לנזקיו, עולה לכדי 100%, שכן ניתנה התראה מספקת בת כ- 80 יום, טרם פינוי הנכס על ידי הנתבעת.

דיון

ביום 18.2.10 נערכה ישיבת ההוכחות בתיק. העידו לפני, מטעם התובע, מר חג'בי דוד ומטעם הנתבעת, מר אלי אוזן (הפקח מהרשות המקומית) וכן מר חלפון, מנהל הנתבעת.

עוד הוגש מטעם הנתבעת, תצהירו של מר חנוך אסטיוקר, ששימש בתקופה הרלבנטית כמחסנאי במחסן. ב"כ התובע הודיע בישיבת ההוכחות כי הוא מוותר על חקירתו של מר אסטיוקר "מאחר ומחצית מתצהירו מתייחס לעדות שמיעה, והמחצית השנייה מתייחסת להרחבת חזית מזו שהייתה בכתב ההגנה" (שם, בעמ' 8). בא כוח הנתבעת טען כי העדות של העד אינה מפי השמועה. בנסיבות העניין, העד לא נחקר.

משויתר התובע על חקירתו הנגדית של העד, תצהירו של העד עומד על כנו, בכפוף לטענות התובע בדבר הרחבת חזית ועדות מפי השמועה. התובע בסיכומיו לא הוסיף בעניין זה, מעבר למה שנטען על ידו בדיון. הנתבעת בסיכומיה (ס' 6), התייחסה לעניין וביקשה מבית המשפט לקבל את עדותו של מר אסטיוקר במלואה וזאת מאחר והוא לא נחקר על עדותו, עדותו לא נסתרה והטענה בדבר עדות מפי השמועה הינה שגויה.

לאחר עיון בתצהירו של מר אסטיוקר, הגעתי למסקנה כי יש למחוק מתצהירו את סעיף 6, בשל היות הדברים שם בבחינת עדות מפי השמועה. מדובר בהסקת מסקנה על דברים שאמר מר חלפון בשיחתו הטלפונית עם הפקח, כאשר העד מודה שלא שמע את דברי חלפון וכי מסקנתו בדבר הודעת חלפון, שלפיה יפנה את המחסן, מבוססת על הסקה מדברי הפקח. יצוין כי העד גם לא הסביר בתצהיר, מה אמר הפקח באותה שיחה, שממנו ניתן היה להבין שחלפון הודיע לפקח כי הוא יפנה את המחסן.

באשר לטענת הרחבת חזית, טען ב"כ התובע בדיון כי טענתו להרחבת חזית מתייחסת לס' 2 לתצהיר, שכן בכתב ההגנה נרשם כי הפקח ביקר במקום בתחילת אוגוסט, ובתצהיר נרשם במחציתו של חודש אוגוסט. הצדדים לא התייחסו לסוגיה זו בסיכומיהם ובכל מקרה אינני מוצא באמור בסעיף 2 לתצהיר הרחבת חזית אסורה, אלא לכל היותר חוסר התאמה מסוימת בגרסת הנתבעת. לפיכך, אני מותיר את התצהיר של מר אסטיוקר על כנו, למעט סעיף 6 שנמחק כאמור לעיל.

תוקפו של הסכם השכירות שבכתב

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות שהוצג לפני, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את טענת הנתבעת כי הסכם השכירות שבכתב לא היה עוד בתוקף בזמנים הרלוונטיים לתביעה.